ממנטו: זיכרון על פוינט

הפיכת הטראומה לכוריאוגרפיה: "בלט ירושלים" בשיח של הישרדות והתנגדות

יש רגע שבו כל מה שנותר לך הוא לאחוז בעט ולתת לרגש דרור. אם לביקורת הבלט יש "ריבוע שחור" משלה, הרי שנדיה טימופייבה חוללה אותו כאן בגופם של רקדניה; היא דוחסת אותו אל תוך חלל הסטודיו המצומצם, שם המרחק בין הצופה לבין התהום מצטמצם לכדי מרחק הושטת יד.

אתם מוצאים את עצמכם בוכים, מתדהמה, מאי־אמון משותק כמעט בכך שהישרדות בכלל הייתה אפשרית, מן ההלם לנוכח מלאכתה של הכוריאוגרפית, כשהיא מוליכה את הבלט אל מעבר לגבולות התיאטרליות ומפנה אותו פנימה, אל עומקי הגוף, מבלי לאבד אף לא ניואנס אחד מן הרגשות — הגדולים והקטנים כאחד. מתברר שגם את השואה ניתן לספר ברוך, בשבריריות; היא יכולה לגרום לכם לעצור נשימה, אפילו לחייך, לעורר השתאות אלמת ורב־קולית — כאשר גבר יפהפה במדי אס־אס מטביע אתכם תחילה באקסטזה, ואז בדממה קפואה, באמצעות בולרו מסחרר המבוצע על כיסא ועל הרצפה, טעון במינון המדויק של ארוס. ובכל זאת, מתחת לכל זה אתם שומעים בבירור את רעש גלגלי הרכבת המובילה יהודים אל מחנות המוות, בעוד הכוריאוגרפיה של הידיים שבה ומחייה בעקשנות את צלליהם הנוקשים של אבירים טבטונים.

ביום השואה, כשהזמן בירושלים מתעבה והמילים כולן נדמות מיותרות או כוזבות, בחרה להקת "בלט ירושלים" במנעד היחיד האפשרי אל מול הדממה: להעלות בסטודיו שלה את "MEMENTO" מאת נדיה טימופייבה. במרכזו של ההרהור הכוריאוגרפי עומדת פרנציסקה מאן — בלרינה יהודייה שנספתה באושוויץ־בירקנאו בשנת 1943. רקדנית צעירה, יפהפייה עטורת פרסים, כוכבת הבמה הוורשאית; אסירת גטו, רקדנית מועדון לילה, ולבסוף אסירת מחנה מוות. והמעשה שלה, שנחרת בהיסטוריה כאחד ממעשי ההתנגדות היהודיים המפעימים ביותר: בחדר ההלבשה שלפני תא הגזים, תוך שהיא מבצעת תנועות ריקוד מפתות, שלפה פרנציסקה אקדח מנרתיקו של שומר שנשבה בקסם תנועתה, וירתה שלוש יריות, פצעה שניים והרגה קצין. לפי גרסה אחת, שמה קץ לחייה באותו אקדח; לפי גרסה אחרת, היא נורתה למוות לגורל בידי חיילים שהוזעקו למקום.

"יש בזה היגיון שדווקא בלרינה מצאה את הכוח ואת החוצפה להתנגד, שלא הסכימה להיעלם אל תוך מוות אנונימי," אמרה לי פעם נדיה. "בלרינה אמיתית אינה נכנעת לעולם — היא נלחמת עד הרגע האחרון."

נדיה טימופייבה מהפנטת לא רק בכל מה שהיא (ועל כך אפשר לכתוב בלי סוף), אלא גם בכך שכל צעד וכל תנועה ביצירותיה הם מוזיקליים מטבעם, ולכן הם רומזים תמיד אל מעבר לארצי. המוזיקה עבורה היא דת, ובעבודתה היא נוהגת לטוות פסקול מופלא מריבוי של מקורות לכדי פרטיטורה אחידה שאין עליה עוררין.  ב-"MEMENTO", הפסקול הוא מעין אנמנזה תרבותית של אירופה שסועה; שופן ובטהובן לצד איסאק שוורץ ולורד ברנרס, אך הטלטלה הגדולה מגיעה מן ה"בולרו" של ראוול, המולבש על נביחת נאום היטלראי. הקצב המונוטוני של המוזיקה, יחד עם תנועותיו של מיכאל בוצוק המרשים במדי נאצי, פועלים כמנגנון היפנוטי של לחץ מצטבר, כמטפורה לטראנס קולקטיבי. גם הפינאלה של הסימפוניה התשיעית נוכח כאן — כאפיטף מר להומניזם שנשבר אל מול מגדל השמירה.

טימופייבה טווה את הבלט שלה מתוך עימות בין לוגיקות גופניות מנוגדות: עולם העיירה היהודית, השזור במרקם ניאו-קלאסי ובשפה אורגנית של ריקוד עממי — תנועה חמה, קהילתית וחיונית — ניצב אל מול הגיאומטריה הקרה, המחושבת עד אוטומטיות, של הפלסטיקה הנאצית חסרת הפנים, בעלת משמעת צורנית מופגנת (ריקודי ה-SS מעוררים צמרמורת בכל פעם מחדש). שיא מקצועי ודרמטי כאחד הוא סצנת הסטפס על פואנט במועדון הלילה "Melody Palace": ז’אנר כמעט נשכח של בידור טרום־מלחמתי המרוקן כאן מכל שמץ של קלילות; נקישות הנעליים על הפרקט נשמעות כתקתוק של מנגנון, ונעלי הפואנט חדלות להיות כלי של רוממות — והופכות לכלי הישרדות.

לו הייתי נדרשת להגדיר את תמצית הבלט הזה, הייתי אומרת ש-"MEMENTO" הוא מראה הלוכדת את שבריריותה של נעל הבלט לצד הקור הלא־אנושי של גדר התיל. שרשרת הסצנות עוקבת אחר חייה של פרנציסקה מאן בין 1939 ל־1943: ורשה של סוף שנות השלושים — סולו, מחיאות כפיים, פרחים, וקצין בלבוש אזרחי שמתחתיו מבצבצים מדי האס־אס. מרחב משפחתי מלא חום. הגטו — עם האיזון הרעוע בין אשליית הנורמליות לאיום המתמיד. מועדון הלילה, שבו הריקוד הופך למטבע עובר לסוחר של הישרדות. ולבסוף — המחנה, שבו כל תנועה נקראת כמעשה התנגדות. גם בעיצוב הבמה והתלבושות של אינה פולונסקי כל פרט מדויק להפליא; ההבדלים בגזרות המדים או בטקסטורות הבד אינם רק שחזור תקופתי, אלא אמצעי ללכוד את הזמן בתוך התנועה.

בלהקה בת 12 רקדנים, כל אחד נושא עמו שובל של ביוגרפיה, אך הופעתו של אדם גרינפלד בתפקיד אביה של פרנציסקה היא רגע יוצא דופן. רקדן המשתמש בכיסא גלגלים, נכה צה"ל ובן לניצולי שואה, הוא מביא אל הבמה אמת צרופה שאין לה תחליף. גורלו שלו הוא מניפסט של ניצחון הרוח; הוא רוקד על מה שנותר לאדם כאשר נלקח ממנו הכול, פרט ליכולת לאהוב. מרגש במיוחד הדואט בין האב לבתו — דיאלוג בין גלגלים לנעלי פואנט, שאין בו שמץ של ניצול המגבלה, אלא כבוד וזקיפות קומה העולים על אלו של פה-דה-דה אקדמיים רבים. כיסא הגלגלים איננו אביזר, אלא המשך של הגוף, כלי לשפה תנועתית חדשה. אריאל מיירון, המגלמת את אחותה של פרנציסקה, נטווית בתנועת הגלגלים והופכת את סיבובם לפירואטים אינסופיים.

בלב המתח הפלסטי הזה ניצבת פרנציסקה עצמה — אנאל זטייקין הקסומה, המציגה מנעד מרשים של יכולות קלאסיות, מקפיצות קלילות ועד פואטה ללא רבב. הדיוק הקריסטלי הזה הוא פרי עבודתו המדוקדקת של מרטין שנברג, המשנה למנהלת האמנותית, שליווה את החזרות ותרגם את חזון הכוריאוגרפית אל תוך זיכרון השריר של הרקדנים. אך כאן הפואטה אינו מחווה לקהל: במרחב המחנה, כל סיבוב נראה כניסיון נואש להניע מחדש מנוע שכבה, להחזיק שיווי משקל בעולם מתפרק. גם הסטפס של פרנציסקה הוא רטט עצבני — ריקוד כעסקה, ריקוד כצריבה, שבו המקצועיות של הבלרינה הופכת לנשקה האחרון.

"MEMENTO" אינו רק בלט יפהפה ומרתק. זהו בלט הכרחי. כל battement tendu נדמה כאן כניסיון לפרוץ את חומת השכחה, וכל הפסקה — כהד קפוא של צעקות. במחוזותינו הצעקות הללו ממילא נשמעות מדי יום; הבלט של נדיה טימופייבה מעניק להן קול, ומתרגם טראומה היסטורית .לטקסט כוריאוגרפי מדויק עד כאב

לינה גונצ'רסקי