מופעי הבכורה האמריקאיים של בלט ירושלים בתיאטרון האוניברסיטה של FAU
- Mindy Leaf for The South Florida Theatre Magazine
- 16 בנוב׳
- זמן קריאה 6 דקות
ביקורות
„הודיני – הצד האחר“: יצירה מקורית, מעוררת השתאות ועוצרת נשימה על אמן ההימלטות הגדול בעולם, המסופרת דרך מוזיקה מרהיבה וסגנונות מחול מגוונים ומיומנים במיוחד
29 באוקטובר 2025
ראשית, עליי להביע את תודתי העמוקה והערכתי הרבה למחלקת התיאטרון והמחול של אוניברסיטת פלורידה אטלנטיק (FAU) ולתורמיה הנדיבים — כולל נותני החסות הראשיים Florida-Israel Institute, פדרציות מחוז פאלם ביץ' והמפיקת־על Dorothy F. Schmidt College of Arts and Letters — על החזון, ובעידן הנוכחי של פחד ודיכוי, אולי אף החוצפה, לקדם אמנים ישראלים. ועל תמיכתם במצוינות אמנותית ובשיתוף פעולה בינלאומי במסגרת תוכנית רזידנסי של שבועיים בבוקה רטון בין להקת בלט ירושלים ברמה העולמית לבין תלמידי המחול של האוניברסיטה (שעתידים גם הם לשהות שבועיים באימונים ושיתופי פעולה עם הלהקה בירושלים בקיץ הבא).
אבל באופן הכי אנוכי, תודה גדולה ל-FAU על שאפשרו לתושבי דרום פלורידה לחוות את שפת המחול הרב-חושית והמגוונת של להקת בלט ירושלים, ששבחה יצא לפניה בזכות החדשנות, הווירטואוזיות ועוצמת הדרמה שלה. הרקדנים מבצעים ללא דופי כל רצף תנועתי — על פוינט, בנעלי בלט, בנעלי ג’אז או בגרביים, בקבוצות או בקפיצות אקרובטיות סולניות. הם מצטיינים בכל דרך ביטוי גופנית אפשרית.
אגיד זאת בפשטות: אם את/ה אוהב/ת מחול מכל סוג — מסורתי, מודרני, ג’אז, סווינג… אפילו טיפה סטפס — תאהבו את הלהקה הזו ותתרשמו מהפרימיירה האמריקאית של HOUDINI – The Other Side. וגם אם מעולם לא נכחתם במופע בלט, אך אתם נהנים מתיאטרון חי — תמצאו עניין בגרסה התיאטרלית והרגשית של בלט ירושלים לחייו הפרטיים של הודיני, אמן הבריחה האגדי. מתעניינים במה שמסתתר מאחורי תהילת סלבריטאים? אוהבים להיסחף רגשית לתוך סיפורו של אדם אחר? גם זה בשבילכם. ולכולם מצפה החוויה המלהיבה של מעשי אקרובטיקה מסחררי נשימה וריקודים המבוצעים למוזיקה אמריקאית ויהודית פופולרית וכן לקלאסיקות — בליווי ויזואליה מרהיבה.
אומרים “הראה, אל תספר.” אז אנסה לצייר תמונה של חוויית הודיני – הצד האחר, כלומר חייו האישיים. המופע נפתח במכה: מוזיקת “2001: אודיסיאה בחלל” מתגברת על במה חשוכה לחלוטין, כשלפתע זרקור מאיר דמות אדם הלבושה בחליפת איפוק, הפוכה, תלויה מהרגליים, ויורדת אל תוך תא מים נעול. המוזיקה הדרמטית ממשיכה, בעוד האיש פורץ לפתע — משוחרר מהחליפה ומהתיבה הנעולה, אך עדיין כבול בשרשראות כבדות בידיו וברגליו.
האיש, בעל חזה שרירי חשוף ומכנסי ג’אז שחורים, הוא הארי הודיני. אך אנו חוזרים בזמן כשעוד היה אריק וייס, בנו של רב, חלק ממשפחת פליטים יהודית גדולה שברחה מבודפשט לאמריקה ב-1878. השרשראות שכובלות אותו כעת אינן חלק ממופע בריחה מרהיב, אלא מסמלות את כבליו אל עברו — ובעיקר אל הקשר הדתי לאביו ולמסורת.
מיכאי בוטוק, הנוכח כמעט ללא הפסקה על הבמה, מרשים עד בלי די בתפקיד הראשי של הודיני. לעיתים הוא נראה כמתעמל — מתגלגל, מזנק, עף באוויר — ובנוסף מצטיין בריקודי בלט מסורתיים וחדשים, מחול מודרני, ג’אז… ואף נועל נעלי סטפס לקטע זריז. בשימוש מלא בגופו ובהבעות פניו, הוא מעביר את עוצמת ייסוריו של אדם החותר ללא הרף לגבהים חדשים, בעודו נושא על גבו אשמה ומעמסה של מחויבויות משפחתיות ואתניות.
מה שאכנה “ריקודי השרשראות” של בוטוק הם פנינים כוריאוגרפיות, שבהם גופו הכבול נמשך, נסוב ומונע בידי רקדני הלהקה. השרשראות משמשות גם להליכות “חבל”, לחיבורים, ואף מרעישות בכעס. בריקודים אלה מצטרפים אליו אשתו לעתיד בס (Anael Zateikin בשבת, Noa Levy בראשון), אביו מאיר שמואל וייס (Alexander Shevtsov), אמו ססיל וייס (Naama Beller בשבת, Alisa Zeldin בראשון), וחברו ועוזרו ג’ים קולינס (Dmitrii Shevtsov).
אנו שבים לאירופה המזרחית ולצלילי כלייזמר. אביו של הודיני, מאיר וייס, חובש כיפה ועטוי ציצית, רוקד ל”א יידישע מאמע”, ההמנון הנוגע ללב לאימהות היהודיות.
התחושה נקטעת בפתאומיות — כפי שקורה בין תמונות רבות — בצליל צופר רם, כאילו ספינה יוצאת לדרך. משפחת וייס נמלטת לאמריקה, מלווים בשיר החירות של לואי ארמסטרונג “Go Down, Moses… Let my People Go!”
הודיני התחיל את דרכו האמנותית כילד בן תשע על טרפז, ובהמשך עבד כקוסם עם הצלחה מוגבלת. ואז בוקעים צלילי תפילה ומילים של “שמע ישראל”. תקווה להתחלה חדשה מתעצמת כשאריק וייס בן ה-17, מרוסק ממות אביו, דוחה את הטלית שאמו מציעה לו, משליך את כיפתו, וממציא את עצמו מחדש כ"הארי הודיני" — אמן הבריחה הגדול בעולם, שאינו כבול לשום מנעול או שרשרת.
ותקופה מאושרת מגיעה: הארי יוצא למסעות, מתאהב ברקדנית בס שתהפוך לאשתו ולעוזרתו על הבמה. איחוד זה משתקף במספר הג’אז “Forget your troubles, come on get happy!” שרוקד באושר על ידי רקדני הלהקה בחצאיות טוטו שחורות ותלבושות כתומות עליזות. בוטוק אף מצטרף בסטפס.
חוויית כמעט-מוות, שבה מבטיח הארי לבס להפסיק את הטריקים המסכנים את חייו, מקרבת אותנו שוב למלאך המוות — תמיד על פוינט, לבושה בלבן אירוני. בגילומן של דינה גיבר ואביטל ברסוקוב, תנועותיה מלוות בצליל בלתי פוסק של שעון — כאילו מונה לאחור עד נשימה אחרונה. היא תשוב אליו לריקוד המוות הסופי. אך קודם, השחקן דמיטרי שווצוב מעלה חיוך בקטע סולו מרשים ומשעשע.
אגב, יש במופע כמעט כל סוג מוזיקה וריקוד: “In the Mood” של גלן מילר בסווינג עליז; מוזיקה טכנו בסצנת סיאנס; ומסכה וריקוד המזכירים את “יום המתים” במקסיקו — רק שבמקום צלילים מקסיקניים, הרקדנים רוקדים לכלייזמרים עד ששוב נשמע צליל השעון ומלאכת המוות באה לקחת את קורבנה הבא. ואז אנו חוזרים להתחלה: הארי כבול למשפחתו — רק שהפעם רק רוחו משתחררת לעלות מעל גופו.
אירוע שני הסופי של בלט ירושלים מציג שני בלטים מקוריים ומרהיבים — Houdini ו-Memento — מאת להקה ישראלית זוכת פרסים, שאף הופיעה בסרט התיעודי Underground Ballet (2019), המתמקד בעבודתה של נאדיה טימופייבה, רקדנית, מורה וכוריאוגרפית שהוכשרה בבלט בולשוי והייתה ממקימות הלהקה.
לפני הצגתה של נאדיה, ששימשה במופע זה כמנהלת אמנותית וכוריאוגרפית לצד מאסטר הבלט מרטין שנברג, קיבל את פנינו פרופ’ איידן נטלס, מרצה במחלקת המחול ב-FAU, שהזהיר את הקהל כי המערכה הפותחת נועדה להיות קשה, מאתגרת ומעוררת תחושות של פחד וחשש.
ברור שהיא משקפת את המאבקים הפנימיים של הודיני בראשית חייו. אך סביר שגם הכוריאוגרפית הושפעה (ביודעין ושלא ביודעין) מהמצב המסוכן והקודר בישראל לאחר טבח 7 באוקטובר. במהלך “שנות הבונקר,” ריקודים וחזרות בוצעו לעיתים קרובות בצמידות למרחבים מוגנים.
מדהים שנוצרה יצירה כזו בתנאים כה קשים — וייתכן שדווקא המציאות הזו, יחד עם קריאת הציבור לשמור על שפיות ולאפשר מפלט מהכאוס באמצעות אמנות, העמיקה את ההזדהות עם סיפורם של פליטים יהודים שנמלטו מרדיפות בעבר.
ולבסוף הוסיף פרופ’ נטלס: אל דאגה, הסטיגמה של השרשראות תוסר במחצית השנייה, שהיא שמחה וחגיגית הרבה יותר. שתי היצירות, לדבריו, “מזמינות אותנו לעולמות של אומץ אנושי ויצירתיות. דרך דמותו של הארי הודיני אנו חווים את המרדף הבלתי פוסק אחר חופש וביטוי; דרך סיפורה של פרנצ’סקה מאן ב-Memento, אנו מכבדים את רוחם של אלו שמרד, גם מול דיכוי, לא כבה.”
אני מצטערת לרשום שתקופת ההרצה של Houdini הייתה כה קצרה, וכבר תסתיים עד שתקראו את הדברים האלה. זו הסיבה שנכנסתי לכזה פירוט — כדי שתוכלו לכל הפחות לדמיין את התחושה של המופע, ואולי ביום מן הימים גם תחוו אותו בעצמכם, כאן אם יחזור להופעה מחודשת, או בישראל. (שמחתי לשמוע שחברה אמריקאית שלי, שחיה בירושלים עם משפחתה המורחבת, כבר מצפה ללכת לראות הופעה של בלט ירושלים עם חזרתם.)
ועל סמך העבודה המדהימה שעשו כל המעורבים ב-Houdini, אני מרגישה בטוחה להמליץ גם על הבכורה בארה״ב של MEMENTO בשבוע הבא — יצירה שמנציחה את פעולותיה האחרונות וההרואיות של הבלרינה היהודייה-פולנייה פרנצ’סקה מאן, שהתנגדה באומץ לשומרים הנאצים במחנות ההשמדה של אושוויץ. מתיאור היצירה לבדו ברור לחלוטין שמדובר בתוכנית נוספת שתהיה מרהיבה, מרגשת, מעמיקה ומלאת השראה — חוויה מחולית שאין שנייה לה. כל זאת בזכות המקצועיות הבלתי ניתנת להשוואה והמסירות של רקדני בלט ירושלים וצוותם האמנותי היצירתי והייחודי כל כך.
כמו ב-Houdini, סביר שגם כאן תופיע עבודתה המבריקה, הדינמית והמעוררת של אינה פולונסקי בעיצוב הבמה; פולונסקי גם תרמה לעיצובי תלבושות מרהיבים ורעיוניים לתקופה, יחד עם מנהלת הלהקה נאדיה טימופייבה, ששימשה גם כמלחינת הפסקול (בתפקוד כפול ואף מרובע). אליה הצטרף מיכאיל סדובסקי בכתיבת הליברית. לבסוף, היו חברי להקה נוספים שתרמו ליצירת הקסם של Houdini דרך תאורה — מעצבי התאורה אנטון מקרנקו/RibenzaM, מעצב/מתכנן התאורה אלן רוזייה, ומפעיל מחשב התאורה כריסטיאן ראמוס.
אל תפספסו את MEMENTO, הופעת הבכורה האמריקאית הבאה של בלט ירושלים — יצירה מעוררת השתאות ורבת־עוצמה רגשית, עם שתי הופעות בלבד בסוף השבוע הבא:מוצ״ש, 1 בנובמבר, בשעה 19:00ראשון, 2 בנובמבר, בשעה 14:00
ההופעות יתקיימו ב־University Theatre בקמפוס בוקה רטון של אוניברסיטת Florida Atlantic (FAU), כתובת: 777 Glades Road, Boca Raton 33431.לרכישת כרטיסים: www.fauevents.com או בטלפון 561-297-6124.
מינדי ליף
מינדי ליף, ילידת ניו יורק וכיום תושבת פורט לודרדייל זה שנים רבות, עובדת ככותבת וכעורכת מקצועית כבר למעלה מ־30 שנה. שמה הופיע במגזינים לאומיים ובינלאומיים, ביניהם: Omni, New York Magazine, Showboats International, Power & Motoryacht, Yachting, Fine Dining, Jewish Monthly וכתבי עת ספרותיים שונים. היא מחברת הספר “The Working Mom's Handbook” וספר הילדים “Things That Count!”, ושימשה כעורכת הסדרה עבור Commuter Press.
ליף עבדה כמבקרת מסעדות לרשת המגזינים MyCity של פלורידה וכותבת בכירה ברבעון הבינלאומי לאמנות Artblend. אחת החוויות האהובות עליה הייתה כתיבת בלוג דעה שבועי עבור Jewish Journal של לוס אנג’לס בשם “The Examined Life”.
מינדי משמשת כבר למעלה מעשור כראש מדור תיאטרון דו־שבועי ב־Around Town, ושמחה גם לתרום את ביקורותיה למגזין South Florida Theater.
תגובות