איילת גלעדי: "תראו איזה נס מתרחש כאן“
- Lina Goncharsky
- 25 בדצמ׳ 2025
- זמן קריאה 8 דקות
שיחה עם יו״ר עמותת בלט ירושלים, ד״ר איילת גלעדי — על הקשר הבלתי צפוי בין מניעת אלימות לכוריאוגרפיה, ועל הסיבה שבגללה דווקא הבלט מסוגל היום לומר לעולם את מה שמילים כבר אינן מצליחות לבטא.
לעיתים הגורל מפגיש אדם עם עולם בלתי צפוי לחלוטין — ומפגש כזה מתגלה כמציל עבור שני הצדדים. כך קרה גם לה: חוקרת מבריקה, שהקדישה שלושה עשורים למאבק באלימות מינית כלפי ילדים, יוזמת תוכניות חינוכיות ייחודיות המיושמות מדרום אפריקה ועד מרוקו. לאחר המלחמה המתמשכת שפרצה בעקבות אירועי 7 באוקטובר, הרגישה שאינה מסוגלת עוד לשוב למציאות המקצועית הקודמת שלה. ואז נכנס לחייה בלט ירושלים.
השיחה שלנו עוסקת בדרך שבה סוציולוגיה, פדגוגיה ועבודה רבת־שנים בתחום ביטחון הילד הובילו אותה, באופן מפתיע, לתפקיד הנהגה בעולם האמנות; בקווים המקבילים שבין מניעת אלימות לכוריאוגרפיה; ובשאלה מדוע דווקא הבלט מסוגל כיום לדבר אל העולם בשפה שמילים כבר אינן מצליחות לשאת.
השיחה שלנו עוסקת בדרך שבה סוציולוגיה, פדגוגיה ועבודה רבת־שנים בתחום ביטחון הילד הובילו אותה, באופן מפתיע, לתפקיד הנהגה בעולם האמנות; בקווים המקבילים שבין מניעת אלימות לכוריאוגרפיה; ובשאלה מדוע דווקא הבלט מסוגל כיום לדבר אל העולם בשפה שמילים כבר אינן מצליחות לשאת.
– למעלה משלושים שנה את עוסקת בחקר אלימות מינית כלפי ילדים ובפיתוח תוכניות מניעה. האם הניסיון האקדמי הזה משפיע על עבודתך כיו״ר עמותת בלט ירושלים?
– בהחלט. אני סוציולוגית־פדגוגית, ובמשך שנים רבות אני חוקרת אלימות מינית כלפי ילדים בגיל הרך. פיתחתי תוכניות מניעה הפועלות הן בישראל והן בזירה הבינלאומית — בדרום אפריקה ובמרוקו. תמיד היה לי חשוב שהידע לא יישאר במגדל השן האקדמי. כל מה שלמדתי ופיתחתי חייב לפעול בשטח — בבתי הספר בישראל ומחוצה לה — ולהעניק לילדים כלים ממשיים להגנה על עצמם.
– את מדגישה לא פעם שעבודתך היוותה פריצת דרך בתחום ויצרה תשתית חדשה להבנת התופעה. מה היה חדש בגישה שלך?
– אלו היו באמת תובנות חדשות — הן לישראל והן, במידה רבה, לעולם. בשנת 2004 הבאתי לארץ גישה תיאורטית שונה לחלוטין לאלימות כלפי ילדים. את הדוקטורט שלי כתבתי בלונדון, והכנסתי לתחום את התיאוריה הסוציולוגית של אלימות מינית, המתייחסת אליה כתהליך חברתי — לא רק פסיכולוגי. למשל, חקרתי התנהגות משחקית של ילדים: כיצד במהלך משחק הם נתקלים במצבים החורגים מגבולות המשחק, ואיך ניתן, באופן עדין והדרגתי, באמצעות שפת המשחק, ללמד אותם על גבולות הגוף — הן מול חברים והן מול מבוגרים.
– האם באמת ניתן למנוע אלימות? או לפחות להפחית את הסיכון?
– כן. אנחנו מלמדים ילדים לדבר על הגוף שלהם — מה מותר ומה אסור. עם הקטנים ביותר אנחנו עובדים באמצעות בובות וחיות צעצוע; זה יוצר אמון ומפחית פחד. אנחנו מקנים ערכים של כבוד לגוף האישי ולגופו של האחר. בהמשך, בהדרגה, מדברים גם על אזורים אינטימיים, על גבולות ועל מצבי סיכון. וזה עובד — באופן מפתיע אפילו.
– שיתפת פעולה עם גופים ממלכתיים?
– בין השנים 2007 ל־2024 עבדנו באופן שוטף עם משרד החינוך. התכניות משנת 2007 מיושמות בארץ וגם במרוקו ובדרום אפריקה. ומאז שנת 2020 אני מיישמת תוכניות גם אונליין — כיום הן זמינות באנגלית ובפורטוגזית.
– המוטיבציה שלך היא להפוך את הידע הזה לאוניברסלי?
– בדיוק. ידע לא אמור להישאר בתוך גבולות ישראל. אלו כלים אוניברסליים לילדים עד גיל 18 — אף שההתמחות שלי היא בגיל הרך. ככל שילד מבין מוקדם יותר כיצד החברה פועלת, כך הוא מוגן יותר. כאן חשוב לדבר גם על מגדר: להסביר לילד שגבריות אינה נמדדת בהטרדה, ולילדה — שהמראה החיצוני אינו הופך אותה לאובייקט של אלימות. זו שפה של כבוד, יושרה ושוויון.
– היו מקרים שבהם ראית את השפעת התוכנית שנים לאחר מכן?
– כן. למשל, ילדה שעברה את התוכנית פגשה את המדריכה שלה שנים מאוחר יותר, כשהייתה כבר חיילת. היא אמרה לה: „בזכות התוכנית שלך אני יודעת איך להגן על עצמי בצבא“. זה מוכיח שהכישורים שנרכשים בילדות מלווים את האדם גם בבגרות.
– את אומרת שילדים כאלה הופכים למבוגרים אחראיים יותר. זה באמת ניכר?
– בהחלט. ילד שגדל על שפה של כבוד וגבולות לא יהפוך למטריד. הוא מבין שלהיות גבר אין פירושו אלימות. צריך להסביר לילדים שכבר מגיל 12 יש אחריות משפטית. הם חכמים מאוד — אם מדברים איתם בשפה שלהם.
– במשך שנים עמדת בראש העמותה „קול הילד“. מדוע החלטת לעזוב?
– עזבתי לאחר המלחמה. 7 באוקטובר היה עבורי רגע שבר. שנים לימדתי ילדים כיצד להגן על עצמם מפני אלימות מינית, אך בתנאים של אותו יום שום כלי לא היה יכול להציל. לא משום שהתוכניות אינן מועילות, אלא מפני שהיקף הזוועה היה בלתי אנושי. לא יכולתי להמשיך.
– ואז עלתה ההצעה להצטרף לבלט ירושלים?
– כן. מנכ״לית בלט ירושלים, יוליה שחל, הציעה לי להתמנות ליו״ר העמותה, והסכמתי לעזור. בלי יוליה שום דבר מזה לא היה קורה — היא אישה יוצאת דופן. מיד הרגשתי במקום הנכון: אני רגילה לנהל עמותות, מכירה היטב עבודה עם דירקטוריון, תקציבים, גיוס משאבים ודוחות. אבל הגורם המכריע לא היה הניסיון האדמיניסטרטיבי.
כשראיתי את המופע „הודיני. הפן האחר“ הבנתי שנדיה טימופייבה עושה דבר שאין לו מקבילה בישראל. היא פותחת את הנושא היהודי בדרך שטרם נראתה. אמרתי לעצמי: את זה חייבים להוציא אל העולם. אל העולם הגדול. ואם אני לוקחת על עצמי את התפקיד — זה לא יישאר בגבולות מדינת ישראל. כל יהודי בעולם חייב לראות את זה, ולא רק יהודים — כל תושבי כדור הארץ. נדהמתי מהאופן שבו גוף, מוזיקה, תלבושות ותפאורה יכולים להעביר מסר בבהירות כזו. והבנתי שהבלט הוא כלי חינוכי אדיר.
– כלומר, חוקרת ביטחון הילד והפגיעוּת שבה שוב התעוררה בך…
– בילדותי, כשצפיתי בבלט, חזרו שוב ושוב אותם סיפורים — "היפהפייה הנרדמת", "אגם הברבורים"... עולם המחול נראה לי יפהפה אך סגור, מחזורי. הרפרטואר של בלט ירושלים היום הוא דבר שלא פגשתי מעולם. הוא מדבר בעד עצמו — וכמי שבאה מרקע סוציולוגי, אני רואה עד כמה חשוב שהשאלות והשפה הללו יישמעו בעולם.
המלחמה חיזקה בי את המוטיבציה. היא הייתה בלתי צודקת כשלעצמה, אך כואבות לא פחות היו התגובות מבחוץ — שטחיות, מנותקות מידע, מעוצבות בידי רשתות חברתיות. במצב כזה, לקחת בלט ולהתחיל לדבר — כמו ב־ממנטו — על מציאות השואה דרך מחול, הוא דבר חיוני מאין כמותו. זו מקבילה ישירה למה שקרה ב־7 באוקטובר, אך בשפה אחרת. להשאיר נושאים כאלה בתוך ישראל תהיה טעות. אנחנו חייבים לקחת אחריות ולהראות שגם בזמן מלחמה התרבות, האמנות והמחול ממשיכים לחיות. דרכם אפשר לחצות גבולות תרבותיים — גם אם זה נשמע מעט פומפוזי.
כנראה שזה מה שדחף אותי להתחיל להשתמש בקשרים שלי. כמעט עשר שנים עבדתי באוניברסיטה העברית, השתתפתי בכנסים ובסמינרים. לא רק מרצים ונוסעים — בונים מערכות יחסים. וכשסיפרתי לעמיתים בחו״ל על בלט ירושלים, רציתי להעביר להם מסר אחד בלבד: „תראו איזה נס מתרחש כאן“.
– וכך החלטת לארגן את הנסיעה לפלורידה.
– לשמחתי, היא אכן יצאה לפועל. הנסיעה לפלורידה הייתה עבורי עניין אישי מאוד. הייתי זקוקה באמת לאמנות, למוזיקה, לשקט פנימי. ובמקביל היה ברור שאנחנו נושאים מסר — ושצריך להשמיע אותו. בלי הגזמה, זו הייתה שליחות שלקחתי על עצמי. אני חושבת שגם נדיה טימופייבה לא תמיד הבינה עד כמה היצירה שלה משמעותית בעיניי. נדיה היא אדם יוצא דופן: מוכשרת, ייחודית, נדיבה. לעבוד לצידה, לקדם את הרעיונות שלה — זו זכות גדולה.
– נסטה לרגע מפלורידה, אם כבר הזכרת אותה. מה מייחד בעינייך את להקת בלט ירושלים?
– הסיפור של נדיה ושל אמה, הבלרינה האגדית נינה טימופייבה, הוא סיפור מרגש ועמוק, ואני חושבת שהוא מסביר הרבה מן הכוריאוגרפיה של נדיה. אבל העיקר הוא עצם קיומה של הלהקה. בלט ירושלים הוא סיפורם של אנשים ממדינות שונות שעלו לישראל והחליטו לדבר על התרבות היהודית באמצעות מחול. תסתכלי על ההרכב, על הכוריאוגרפים, על הצוות — אלו עולים, ציונים, אנשים שישראל היא בית עבורם מתוך בחירה עמוקה. ונדיה לוקחת את הכלי המובן לה ביותר — את הגוף, את התנועה — והופכת אותו לשפה שגם מי שאינו דובר עברית יכול להבין. בדיוק משום כך הרגשתי צורך להוציא את הבלט אל מעבר לגבולות הארץ.
– נחזור אם כן לסיפור הנסיעה לפלורידה, שהייתה למעשה סיבוב ההופעות הראשון של הלהקה מחוץ לישראל.
– כשיצרתי קשר עם עמיתים, אחד מהם נזכר שנפגשנו לפני עשר שנים בלונדון. שבוע לאחר מכן התקשרה בתם — איידן נטְלְס. זכרתי אותה כבלרינה צעירה, רצינית באופן יוצא דופן לגילה. היא אמרה לי: „ההורים שלי חושבים שאם נעשה משהו משמעותי — זה רק איתך“. הם הכירו אותי כאדם שמורגל בפריצת גבולות ושיודע לעמוד במילה שלו. הם ראו את התוכניות שפיתחתי בדרום אפריקה ובמרוקו, את הפרויקטים החינוכיים שבעזרתם אנשים שינו את חייהם. והם הבינו שאם אני נכנסת לתפקיד יו״ר עמותת בלט ירושלים — זה רציני.
העבודה עם איידן התחילה כמעט מיד. בתוך שנה התקדמנו הרבה מעבר למה שיכולנו לדמיין. ייתכן שבתחילה הלהקה עצמה לא הבינה את גודל המהלך. זה נראה כמו נסיעה אקראית — סוף סוף יוצאים לחו״ל. אבל הסברתי לצוות: זו לא עוד נסיעה. זהו תחילתו של שיתוף פעולה בקנה מידה רחב בהרבה מסיבוב הופעות. בסופו של דבר חתמנו על הסכם, וכעת נתחיל בחילופי סטודנטים. חשוב לציין שהמחלקה בפלורידה, שבראשה עומדת איידן נטְלְס, מתמקדת במחול עכשווי ובג׳אז, והיא משלימה באופן טבעי את הכיוון הניאו־קלאסי של נדיה. כך נוצר מודל דו־כיווני אמיתי, שבו כל צד שומר על קולו הייחודי ומעשיר את האחר.
– העולם כיום סוער, ובמקומות רבים נרשמות התפרצויות של אנטישמיות. ובכל זאת, ההופעות שלכם עברו ללא אף תקרית. איך זה קרה?
צוות אוניברסיטת פלורידה אטלנטיק בבוקה רטון לקח על עצמו את האחריות לביטחוננו ברמה הגבוהה ביותר. תנאי ההגעה היו נוקשים ודרישות הביטחון מחמירות. אבל הכול היה מאורגן למופת: משטרת האוניברסיטה ומשטרת בוקה רטון, כלבי אבטחה, תיקים שקופים, אבטחה סמויה. תורמים מימנו את הטיסות, המלונות, התחבורה והארוחות. האולמות היו מלאים, והקהל לא רצה ללכת הביתה. עבור הרקדנים זו הייתה חוויה מטלטלת — הם עבדו במסירות עצומה, בידיעה שהקהל מורכב מיהודים מכל רחבי ארצות הברית. והדבר המפתיע ביותר — לא הייתה ולו תקרית אנטישמית אחת. זה עמד בניגוד חריף למה שקורה כיום באירופה. בוקה רטון היא כמעט בית שני לקהילה היהודית של פלורידה, והרגשנו זאת מהרגע הראשון. שם באמת העריכו את רמתם של הכוריאוגרפים והרקדנים של בלט ירושלים — אנשים באו, הקשיבו, צפו, חזרו ורצו עוד.
ובעזרת השם, שיתוף הפעולה הזה יימשך. כבר באוגוסט תגיע קבוצה של סטודנטים מאוניברסיטת פלורידה לירושלים כדי ללמוד עם נדיה. הקונסוליה הישראלית במיאמי הפכה לשותפה מלאה שלנו, והעיר עצמה התגלתה כשונה מאוד מהדימוי המקובל. במיאמי יש אנדרטה לשואה ואנדרטה ל־7 באוקטובר, הקהילה הישראלית פעילה מאוד, והאווירה תומכת ומחזקת. הבנו שהחומרים שלנו יכולים להיות רלוונטיים גם לבתי ספר וגם לאוניברסיטאות.
– לצד ההופעות בתיאטרון האוניברסיטאי, הופעתם גם בבית ספר יהודי בבוקה רטון. כיצד נולד הרעיון ומה רציתם להשיג?
– הופענו בבית ספר יהודי פרטי, וזו הייתה חוויה מרגשת מאוד. רקדני בלט ירושלים העלו מופע גאלה קצר, עם קטעים נבחרים מהרפרטואר שלנו, ולאחר מכן התקבלנו בחום רב על ידי הנהלת בית הספר והמורים. הם רצו לשמוע מה מתרחש כיום בישראל ולבחון אפשרויות לשיתוף פעולה עתידי.
– ואיזו השפעה הייתה לקטע של נדיה לצלילי "רשימת שינדלר“ על הסטודנטים והמרצים?
– ההשפעה הייתה עוצמתית במיוחד. השתתפו בו סטודנטים מהאוניברסיטה שאינם יהודים, והסיום היה מרגש עד דמעות — חמישה רקדנים ורקדניות יצרו על הבמה מגן דוד בגופם.
ראוי לציין שסטודנטים מאוניברסיטת FAU השתתפו גם ביצירה ממנטו — במשך חודשיים הם עבדו עם נדיה מרחוק, דרך זום. בסופו של דבר, על הבמה, אי אפשר היה להבחין בינם לבין הרקדנים המקצועיים של בלט ירושלים — זה היה נפלא. וברגע הסיום של ממנטו, הרקדנים עלו לבמה לצלילי "התקווה“. גם הרקדנים עצמם בכו, וגם הקהל כולו. נדמה לי שזהו רגע השיא של חוויית הבלט.
– אם היית צריכה לנסח במשפט אחד את סיבת קיומו של בלט ירושלים, מה היית אומרת?
– הייתי אומרת שזהו מיזם אמנותי חיוני עבור העם היהודי, וכלי מצוין להנגשת הסיפור שלנו לעולם. עברנו דרך ארוכה, וכעת אנחנו רוצים להמשיך לחיות בהרמוניה עם כולם.
חשוב לי מאוד להרחיב את מעגל הקהל שלנו, כדי שכל הארץ — וכל העולם — יכירו את בלט ירושלים. זהו בלט בעל ערך לכל אדם: לכל ישראלי, לכל יהודי בעולם, ולכל אדם באשר הוא. אנחנו מעבירים לעולם מסר משמעותי מאוד — נוסף על כך שמדובר באמנות אמיתית.
תגובות