"There are only two kinds of ballet: There is good ballet and bad ballet"

הימים ימי קיץ מהביל של אמצע אוגוסט. הגעתי לבית הספר של "בלט ירושלים ע"ש נינה טימופייבה" בשעות אחר הצהריים המאוחרות, מיד לאחר שלהקת בלט ירושלים סיימו יום ארוך ומפרך של חזרות שהחל בשעות הבוקר המוקדמות. הם מתכוננים לקראת בכורה קרבה ובאה של יצירה חדשה בשם Kookl@. שינויים רבים חלו בבית הספר ובלהקה בשנים האחרונות. יוליה שחל היא המנהלת החדשה של בלט ירושלים ומורה מיוחד הצטרף לא מכבר לשאת יחד עם נדיה טימופייבה את המפעל הירושלמי המקצועי והאמנותי הזה ולנהל אמנותית יד ביד את הלהקה ואת בית הספר. דמותו ואישיותו סקרנו אותי ולכן ישבנו לשיחה הוא, מרטין שנברג (Schönberg), נדיה ואנוכי. עניינו אותי כמה סוגיות שעסקו בטכניקה, במתודה ובנקודות מבט שונות בסטודיו. התעניינתי באמנות ובמלאכת קו-פרודוקציה ביצירה החדשה ולמעשה בחיים שלמים של מי שהקדיש את כל חייו לבלט וכמובן שאלתי, איך לא, על שם המשפחה שמסגיר את השורשים (ספויילר- הוא קרוב משפחה של המלחין הידוע). 

ישנן שתי נקודות מבט בסטודיו הזה. האחת היא נקודת מבט של מסורת רוסית ארוכת שנים ומוקפדת שיצאה מבית הספר של וגנובה והשנייה היא נקודת מבט חוץ-רוסית. איזה בלט מלמדים היום בבלט ירושלים?

מרטין:

מבחינתי ישנם רק שני סוגי בלט. יש בלט טוב ויש בלט רע. אמנם ישנם סגנונות וניואנסים שונים, וכן אינטרפרטציות תרבותיות שונות, אך אין זה משנה מאיזו פרספקטיבה מתבוננים באמנות, אם זה טוב- זה טוב, ואם זה רע- זה רע. עבורי זה מאד פשוט. במהלך הקריירה שלי זכיתי ללמוד ממורים רבים מאסכולות שונות ובטכניקות מגוונות. מכל אחד מהם אימצתי שיטה אל תוך הגוף שלי כרקדן וסיגלתי מתודה ששילבה תפיסה גופנית רחבה, אותה העברתי ועודני מעביר כמורה לתלמידים הרבים שלי במהלך השנים. די מהר נחשפתי לטכניקה של וגנובה על ידי מי שהייתה מורתי במונטה קרלו Marika Bessobrasova. היא שילבה את השיטה הרוסית והצרפתית גם יחד והייתה מאד école Française יחד עם Ballets Russes. מי שלימד אותי באנטוורפן וגם ב-Zurich Opera House  היה Pappa Beriosov. הוא הגיע מ-The Royal Danish Ballet School ופעל בסגנון ה- Bournonville. כיאה לשיטה זו הוא הדגיש את הקלילות, האווריריות והאלגנטיות וכן השתמש בסיבובים רבים ובקפיצות. הוא גרם לנו לקפוץ כמו קנגורו.  את שיטת צ'קטי (Cecchetti) הכרתי דרך מורה שלימד אותי בדרום אפריקה בשם Joy Cooper. השיעורים שלו היו מוקפדים מאד והמטרה הייתה להפוך אותנו לרקדנים טכניים ווירטואוזיים תוך הבנה עמוקה של התאוריה שעומדת מאחורי התנועה. שלושה מורים נוספים שלימדו אותי ב- The Royal Ballet of Flanders באנטוורפן הגיעו משלושה מקומות שונים ומאסכולות שונות: Stefan Schuller הגיע מה-RAD ו- André Prokofiev היה מורה מפורסם מהבולשוי. נקודת המבט של אנדיי הייתה רחבה והוא לא הסתפק ב- Assemblé אחד, גם לא ב-Sissonne בודד. כמה שיותר- היה יותר טוב מבחינתו. השלישי היה המורה הפולני  Woytchek Lowski שלימד בטכניקה רוסית טהורה. הוא החל את הקריירה המקצועית שלו כרקדן בפולין, לאחר מכן הצטרף ללהקתו של מוריס בז'אר, שם זכה להצלחה מרובה. הוא גם רקד ב-ABT  ואף לימד שם כחלק מצוות המורים של תאטרון הבלט האמריקאי. בלהקה באנטוורפן פגשתי גם בואלרי פאנוב. גלינה פאנוב היא זאת ש"גנבה" את וויצ'ק מה-ABT , בזכותה הוא עבר לאנטוורפן והודות לה זכיתי ללמוד ממורה שאני רואה בו מורה גדול. וויצ'ק לימד את כל הלהקה, אבל בחזרות לקראת הופעה הוא לא עבד עם הקור דה בלט, אלא רק עם הסולנים. בבוקרו של תחילת שבוע הוא הגיע אלי ואמר: 'חשבתי עליך בסוף השבוע. אולי נסה זאת'. כך בכל יום שני הריטואל חזר על עצמו: הוא נתן לי ניואנס אחד לתקן ולעבוד עליו למשך כל השבוע ואני באובססיביות עבדתי על מה שנדרשתי, הן בשיעורים וכן על הבמה. בזכותו השתנתי לחלוטין וההבנה שלי את הגוף, את התנועה, את הטכניקה ואת החיבור בין כל אלה השתכללה, התפתחה וצמחה. הוא האמין כי יש לעבוד על בית המקדש הפיזי של כל תלמיד באופן שמתאים רק לו ולכן הוא סיפק לכל אינדיבידואל פרטיקולרי את ההערה שמתאימה 

לו, את הניואנס שעליו לבחון, את הדיוק הייחודי ואת המידה המתאימה לו. Haute couture. לימוד תנועה במובן הזה מתחיל מהסבר נגיש וברור של מורה לתלמיד אך גם מאחריותו של תלמיד לממש את הדרישה, לדייק אותה ולשמרה. בכל יום במהלך הקריירה שלי הן בבתי הספר לבלט והן בלהקות למדתי אצל המאסטרים הגדולים האלה שגרמו לי להשתפר ולזכות בטכניקה משוכללת די במהירות. כאשר כל יום במשך שנים רוקדים ברצינות במכלול שלם של ניואנסים ודגשים, אין דרך אחרת אלא לצבור הרבה מאד ניסיון ולבנות את הגוף כרקדן מקצועי.

הקריאה האמנותית והאינטלקטואלית של וויצ'ק והאופן בו הוא תפס את האסתטיקה של הגוף בבלט באה לידי ביטוי בסכמה הבאה: רגליו של הרקדן מהברך ומטה- צריך להיות כפי שהאסתטיקה האמריקאית מבקשת. צורת האגן ומיקומו- צריכים להיות בסגנון האנגלי. אזור הזרועות ובית החזה (ה- É`paulement) צריך להיות רוסי והשיק הכללי- ראוי שיהיה צרפתי. השיטה המשולבת הזאת אותה ראוי להנחיל באיטיות ובדיוק, היא גם הדרך שלי. אני מאמין שנגמרו הימים כמו ברוסיה שתובעים מרקדן שיטה נוקשה אחת לכל ובכל מחיר. גם אם אין "הגוף המושלם", אין זה מונע ממורה לייצר אמנים בדרך איטית אך מתמדת. צריך לשקוד, לנסות ולחפש את הנתיב לכל תלמיד כי בסופו של דבר טכניקה צריכה להיות המנוע ולא המכשול בדרכם להיות אמנים. נדיה הגיעה מהבולשוי ממסורת ותיקה, חזקה, ברורה ואחידה של תרבות ושל דיסציפלינה ספציפית. אני אספתי מכל וכל והמשותף לנו היא האסתטיקה הסופית אותה אנו רואים עין בעין. הספיק לי Battement tendu אחד כדי להבין ששנינו אוהבים את אותה הצורה ושוקדים על אותו יופי, גם אם הדרך להגיע לאסתטיקה הזאת היא שונה. 

מה ראית במרטין שגרם לך להבין כי תוכלו לעבוד יחד?

נדיה: מרטין הגיע לסטודיו של בלט ירושלים בתקופה בה יגור מנשיקוב (Menshikov) יצר את הכוריאוגרפיה לבלט "הוא הלך בשדות" עבור הלהקה. מנשיקוב הזמין את מרטין להיות מנהל חזרות ולעזור ב"ניקוי" הכוריאוגרפיה. פגשתי מקצוען שהדהים אותי, לא פחות. עד שהוא הגיע חשבתי שאני רואה ומזהה את כל מה שנדרש לתקן בתנועת הרקדנים, במבנה, בצורה ובשלד. המפגש עם מרטין גרם לי להבין שהוא קולט יותר מידע פר שנייה מכל מורה אחר שפגשתי לפני. הוא מזהה, סופג ומתקן בדרך שהיא שונה משלי. אני אוהבת אנשים חכמים והפגישה אתו הייתה עבורי אתגר אינטלקטואלי. אוניברסיטה שלמה של ידע הגיעה לפתחי, אל תוך בית הספר שלי שהרי אין ברשותי זמן לצאת ללמוד ולהרחיב את נקודת מבטי מאחר ואני נמצאת בסטודיו מעל 12 שעות ביום. בעבר נשאתי על גבי את בית הספר ואת הלהקה מבחינה אמנותית, עכשיו אנחנו יחד. יש עם מי לחלוק, עם מי ליצור, עם מי לחלום וגם לממש. הלמידה שלי דרך השוני בנקודות המבט מתרחשת ברבדים שונים ומגוונים: המתודה הצרפתית לשיפור כפות הרגליים שונה בתכלית מזו שהכרתי. למרות ששתי השיטות מכוונות לתוצאה דומה, ההסבר הצרפתי מעביר את התנועה דרך דמי פוינט, ההרגשה שונה וגם התוצאה טובה יותר. דוגמא נוספת מדברת על turn out ופתיחה של האגן: לפי השיטה הרוסית השומרת על המסורת יש לעשות הכל כדי להשיג את הטכניקה הנכונה ואין בה גמישות, לדוגמא כפות הרגליים צריכות להיות à la Seconde ב- 90 מעלות בכל רגל כשמפרק הירך פתוח כלפי חוץ. אני בעצמי נפצעתי בשל נוקשות השיטה. עם השנים נוכחתי לראות כי לא כל אחד יכול לבצע עמידה זו. כשמרטין הגיע פגשתי מורה בעל הבנה אנטומית פיזיולוגית של גוף האדם בכלל ושל גוף הרקדן בפרט. יש לו מתודה מאד ייחודית לייצר אגן פתוח ב- turn out. לשיטתו, התלמיד לא יניח את רגלו ב- 90 מעלות, אלא במקום בו הוא מסוגל לעמוד ב- turn out. אחרי שנתיים של ניסיון חדש זה, מי שהחל בעמידה ב- 70 מעלות הפך לעמוד במנח הרצוי. העבודה האיטית והיסודית הזאת ניכרת ומשתלמת גם עם תלמידים שהיכולת שלהם אינה שלמה ולא יגיעו למקסימום הנדרש. וגנובה אמרה כי מורה טוב נבחן דרך התלמידים שאין להם יכולת מושלמת, דרך התלמידים שמאתגרים אותו. יישום כל המידע שרכשתי ממרטין מתקיים גם בקרב התלמידות הדתיות שלי שמטבע הדברים רק אני מלמדת אותן. השינוי הוא עצום, לאט לאט אחרי שנתיים זווית כפות הרגליים משתנה והאגן נפתח. הטיפול ברוטציה של האגן אצל תלמידות העסיקה אותי במשך כל השנים. עכשיו דרך הכלים שרכשתי ממרטין אני מתחילה לראות שינויים מהותיים, כיצד פדגוגיה וחינוך של מתודה חדשה מביאה תוצאות רצויות ששאפתי אליהן במהלך שנותיי כמורה. 

חייתי מאחורי "מסך הברזל" שהתקיים בין רוסיה ובין שאר העולם ומעולם לא ניתנה לי ההזדמנות להיחשף לאלטרנטיבות אחרות ולהתפתח בעקבותיהן. כשמלמדים מגיל צעיר בשיטות שונות בגיוון דיסציפלינרי יש כלים רבים יותר עבור המורה לעזור לתלמיד להשתפר והתלמיד יוצא נשכר מהעושר הזה. 

הרחיבו קצת על ההתקדמות והשיפור כתוצאה מהעושר הפדגוגי וגיוון הדיסציפלינות שאתם מתארים.

מרטין:

בסטודיו הזה יש זוויות מבט מגוונות. אני ממהר לאט ונדיה הולכת ישר ובקצב לכיוון המטרה. חשוב לי שנדיה לא תשנה את דרכיה כי שני נתיבים אלה ששונים זה מזה בונים יחד דינמיקה של שרירים, אך גם יכולת קוגניטיבית לפעול בשתי דרכים נבדלות אלה. הרקדן מקבל שתי נקודות מבט שנמצאות זו לצד זו, הן לא מנוגדות, הן משלימות. אנו מסכימים על ההיבטים החשובים והמטרה היא להגיע לאותו מקום, הלוא הכיוון הוא אחד- ליצור בלט טוב. התוצאה של שיתוף הפעולה בינינו הוא מצב של רווח לכל. ישנם בתי ספר מעולים בעולם שהם בתי חרושת עבור הלהקה המצוינת שנמצאת בצדם, כדוגמת בלט קירוב, המרינסקי או הבולשוי. בבלט ירושלים אנחנו לא מייצרים תלמידים שיתאימו לרפרטואר הפרטיקולרי של הלהקה. המטרה שלנו היא ללמד אותם בלט טוב כדי שיוכלו להיות רקדנים איכותיים ומיוחדים איפה שיבחרו בין אם זה יהיה בלט, מודרני או עכשווי. לכל מקום שהם יגיעו המורים שם יבחינו שהם באים מבית ספר מצוין. 

נדיה יצרה את בלט ירושלים עם נישה וכיוון שייחודיים רק לה, בלט קלאסי בעל נרטיב ציוני וישראלי מבלי שיהיה סגנון ספציפי ששולט בשפת הבלט. הסגנון של בלט ירושלים חופשי מספיק כדי ליצור אמנות על פוינט וגם בלעדיו. ניקח לדוגמא את הבלט החדש שעומד לעלות בבכורה בשם Kookl@. סיפור המסגרת עוסק בפגישה בין פרנץ קפקא לילדה בפארק בברלין שאיבדה את בובתה והוא מדי יום מביא לה מכתב מבובתה ממסעותיה בעולם. אבל היצירה מזמינה יציאה למסע עדין ועמוק של ילדה הלומדת לעבד אובדן וגבר בודד המגלה בתוכו אהבה לילד, אולי לילד הפנימי שבו. העבודה מציעה עולם שבו הדמיון אינו בריחה מהמציאות אלא הדרך אליה. יש ב- Kookl@ חלקים שמעלים חיוך וישנם חלקים שגורמים לצופה לנוע באי נוחות. לא תמיד המוסיקה המלווה היא קלאסית, אלא לפעמים גם מייקל ג'קסון ו- Saturday night fever הם מקורות להשראה. הקהל שבא לצפות בבלט ירושלים לא יודע למה לצפות כי כל בלט הוא אחר, מסיפור על רקדנית בלט פולנייה בשואה ועד הגיבורים הראשיים מתוך ספרו של משה שמיר, מעלילה על אהבה רווית תשוקה וסערה ועד פרנץ קפקא בערוב ימיו. מה שעומד בבסיס היצירה של בלט ירושלים הוא הרצון לגעת בקהל ושהוא יתרגש יחד עם הרקדנים- אמנים, לא משום הטכניקה המופגנת, אלא משום החוויה הרגשית והתאטרלית שהוא יעבור. לפעמים החוויה לא נוחה כמו בריקודים "ממנטו" ו"הודיני", אבל החיים אינם נוחים. מה שחשוב הוא שהרקדנים שלנו הופכים לנגד עינינו עוצמתיים מאד כאמנים בזכות העומק אליו הם שואפים מבחינה רגשית. אני ונדיה יושבים לעיתים מולם בחזרות ומזילים דמעת התרגשות. 

ספר לי על תהליך העבודה של Kookl@

מרטין:

אין זו הפעם הראשונה שאני פועל בקו- פרודוקציה כי אני נהנה מעבודה משותפת ואוהב לעבוד בצוות. הרעיון שאיני יודע מה יתקבל בסופו של תהליך פותח בפני מגרש משחקים שלם. אם אמשיל זאת למטבח הרי שאם אבשל לבדי, אדע מה יהיה טעמו של האוכל בתום הבישול, אולם אם נדיה ואני נעמול על מטעמים במטבח יחד והיא תוסיף את התיבול שלה ואת הטעמים שהיא מעדיפה, התוצר יהיה מפתיע ואולי טעים משציפיתי. כשיוצרים לבד, מאד קשה לחדש ולהתבטא בכל פעם באופן שונה לחלוטין כי לכל אמן יש טביעת האצבע שלו. היה לנו חשוב לשמור על רמה אמנותית ואינטלקטואלית גבוהה בתהליך היצירה. אולם זהו החלק הפשוט יותר והמהנה במיוחד. החלק המאתגר הוא כשהקולגה שלך יוצר פרגמנט שגורם לך לחוש חוסר נוחות. אם הבסיס בינינו מתבטא בכבוד ובהערכה האחד כלפי השני ואנו מתאמנים במתן מרחב זה לזה, הרי שהשוני בנקודות המבט גורם לי כאדם מבוגר וכאמן לצאת מגבולות עצמי ולהתנסות בחומרים שזרים לי. גם אם הרעיון שלי השתנה לחלוטין בסופו של תהליך בניית הכוריאוגרפיה, יצאתי נשכר מהלמידה המשותפת ומהרחבת נקודת המבט הכוריאוגרפית. גם עבור הקהל המהלך המשתף משתלם. 

איך עובד שיתוף הפעולה שלכם מבחינה טכנית?

צילום: Leonid Khromchenko

מרטין: אנחנו מחלקים את העבודה בינינו כך שכל אחד מאתנו יוצר פרגמנטים משלו לבד ובסטודיו החלקים הופכים לכדי שלם אותו אנו מלטשים כיחידה שלמה. שלד היצירה שהורכב מחלקים שונים, חלקם שלי וחלקם של נדיה הופכים די מהר בתהליך מטמורפוזה לכדי יצירה אחת. ההפרדה בין החלקים השונים מתמוססת די מהר מאחר ואלה הם הפרגמנטים של בלט ירושלים. הליטוש והשיוף של היצירה כולה מתבצעים בעבודה קשה על ידי שנינו יחד עד שהיצירה קורמת עור וגידים לכדי עבודה שלמה ומהודקת. 

של מי היה הרעיון לבנות ריקוד על בסיס סיפור על פרנץ פקפא?

נדיה:

הרעיון על נושא הריקוד היה של מרטין, הוא גם הציע שנעבוד יחד. עבורי זו הפעם הראשונה שאני יוצרת בשיתוף עם כוריאוגרף נוסף. עד כה עבדתי לבד לגמרי החל משלב הרעיון ליצירה ועד הוצאתה לפועל. לא נאלצתי להתייעץ עם אדם נוסף, גם לא לקבל החלטה בשיתוף. אני חושבת שהבסיס להצלחה המשותפת שלנו הוא שאנחנו מסכימים שלא להסכים. כשההחלטה הזאת מגיעה יחד עם כבוד וסבלנות, יש סיכוי טוב להצלחה. בנוסף, גם במקומות בהם אני נאבקת בתוך עצמי וחושבת שהחלק שיצרתי אינו טוב דיו, מרטין מאפשר לי להיות במקום הזה ומקבל אותו. עבורי זהו מקום חשוב, חדש ומשמעותי ממנו אני צומחת. כאדם מבוגר עם אחריות כבדה על הכתפיים ורצון ליצור אמנות טובה, איכותית, עמוקה ומחדשת התהליך הזה לא קל. הלחץ לעמוד במשימות ובמטרות שמציבים לי ושאני מציבה לעצמי הוא לעיתים כבד מנשוא. בכל פעם מחדש אני מרגישה שזוהי ממש התאבדות להיכנס לתהליך יצירתי חדש ובכל פעם אני אומרת לעצמי שזוהי הפעם האחרונה. עכשיו אני מרגישה שהתהליך פשוט יותר כי המעמסה של בניית בלט שלם מונח על כתפי שנינו יחד. אם לא אצליח ליצור משהו שהוא מעולה, מרטין יהיה שם לשפץ ולשכלל ששנינו נהיה שבעי רצון מהתוצאה. 

מרטין:

אני מעדיף שהשותפה שלי ליצירה תגיד שהפרגמנט שבניתי לא טוב מאשר לקרוא זאת לאחר מכן בביקורות. כך אוכל לשפר אותו ביחד עם אדם שאני סומך עליו. גם אם יצירה כלשהי לא תהיה מוצלחת, חשוב לי שארגיש שעשיתי כמיטב יכולתי, שפעלתי בשדה אמנותי ולא התבססתי על קלישאות ובידור. כדי ליצור יש צורך באומץ רב מאחר ומתחילים מאפס, מכלול שלם של ליברית ונרטיב, טכניקה ושפה תנועתית, פס קול ותאורה, עיצוב במה ותלבושות. חלקים מתוך המכלול הזה של הריקוד החדש חיצוניים וזרים לי כי נדיה נמשכת למחוזות אחרים. אבל העומק והיצירתיות, החיבורים המדויקים עם מוסיקה, העיצוב ושפת הריקוד הם שלנו, ורק שיתוף הפעולה בינינו יכול היה לברוא את העולם המרגש והמלהיב הזה. זה היה זמן משחק עבורי, ביקרתי בגן המשחקים של ילדותי תוך ניסוי ונפילה, טעיה והצלחה. 

מהו החלום עבורכם?

נדיה:

הגעתי ממסורת ארוכה של הבולשוי. שנים שאני מגדלת דורות של תלמידים ודורות של רקדנים במטרה ליצור מסורת של בלט כאן בארץ. תלמידים נוסעים ללמוד ולרקוד בחו"ל כי מקומות אחרים קוסמים להם והם חושבים שהם טובים מהנעשה כאן בארץ, אבל מהניסיון שלי למרות שחלקם הגיעו לבתי הספר הטובים בעולם, רבים מהם מפסיקים לרקוד אחרי ההתנסות הזאת. עבור בנות ההישרדות בעולם הבלט עוד קשה הרבה יותר. אני רוצה להמשיך את חלומה של אמא שלי, הפרימה בלרינה נינה טימופייבה מהבולשוי- לבנות מרכז בלט בעל מורשת של איכות, מקצועיות ואמנות כאן כאלטרנטיבה לחו"ל עבור הרקדנים בישראל. אני מרגישה שמאז שמרטין הגיע לסטודיו של בלט ירושלים אני קרובה יותר מתמיד למימוש החלום. אנחנו מכירים היטב את הדיסציפלינות של בתי ספר והלהקות ברחבי העולם ואנחנו מיישמים אותן גם כאן בירושלים. יהדות מבוססת על מסורת ארוכת שנים והיא מייצרת שורשים, יציבות ומסירות. אני רוצה לייצר את אותו הכוח החיובי של מסורת בבלט.  

איך בונים מסורת בפועל?

בבלט ירושלים ישנה הזדמנות ללמוד באופן מקצועי החל מגיל 13- 6 פעמים בשבוע. גם ערוץ הלימוד המצומצם (של פעמיים בשבוע) שנפתח השנה, יוכל להתרחב בהתאם לרצונו של תלמיד שיבקש להוסיף שיעורים נוספים. צפייה ברקדניות הבוגרות שלנו שמתאמנות בסטודיו או התבוננות בסופה של חזרת להקה עם הגיעם של התלמידים לבית הספר מוכיחים שהדבר אפשר, שמסורת מייצרת איכות ומקצועיות בתוך בית הספר ואין צורך להרחיק לחו"ל כדי להיות רקדן מקצועי. התלמידים הצעירים שמגיעים לסטודיו רואים את האמת בה מקופלים עבודה קשה, דבקות במטרה ומסירות. הם מתבוננים ורואים רקדן שנותן את כל מרצו, זמנו, לבו ונשמתו לאמנות. אלה נבנו כחלק בלתי נפרד ממי שהם מאישיותם ומאופיים. בדיוק כשם שהתלמידים הצעירים בסטודיו צופים בבוגרים וזוכים בדוגמא אישית, כך גם אצלי נרקם החלום להיות רקדנית. גרתי בין כתלי הבולשוי וכילדה צפיתי ב- Ludmila Semenyaka רוקדת "היפיפייה הנמה" ורציתי להיות כמוה, כמו אמא שלי וכמו Ekaterina Maximova שהייתה בשלהי הקריירה שלה. זכיתי שהיא תהיה גם המורה שלי. המסורת המשיכה את עצמה כשצפיתי במציאות לאשורה. אני מרגישה שדבר אמיתי מתרחש כאן בבלט ירושלים, כשכל אחד עובד עם מלוא הלב והנשמה- מורים, תלמידים ורקדנים. 

יש גם חרטה בדרך מורכבת - מעצבת זו ?

מרטין:

אספר לך סיפור שיוביל לתשובה לשאלתך. הייתה לי מורה יהודייה בדרום אפריקה, שלמעשה אני מכיר אותה כל חיי. שמה Bernice Lloyd והיא חגגה אתמול יום הולדת 88. הבלט מדרום אפריקה ידוע באיכותו ומוכר בכל העולם. רבים מהמורים הטובים והגדולים שבאו משם ומלמדים ברחבי העולם הם יהודים (ראה כתבה במחול עכשיו על תרומת יהודי דרום אפריקה מאת לינור בלום, גיליון 44, ספטמבר 2023). נפגשתי עם ברניס בלוויה של מורה בחסד גם היא מדרום אפריקה בשם Reina Berman. ריינה העמידה תחתיה רקדנים ומורים הפזורים בכל מקום ברחבי הגלובוס. רבים מהם הגיעו ללוות אותה בדרכה האחרונה. עמדתי לצידה של ברניס שלחשה לי- 'הבט בהם, אתה יודע על מה הם חושבים? הם לא חושבים על ריינה, הם חושבים על עצמם, על כך שהם איבדו את המורה שלהם, הם תוהים איפה ילמדו עכשיו ולאן ישלחו את ילדיהם ללמוד'. הם לא חשבו על ריינה בדרכה האחרונה, אלא על עצמם.

אם כך, החרטה הגדולה שלי כרוכה בעובדה שכשיכולתי לעלות לישראל לפני 12 שנה ולעשות עבור בני עמי, התמהמהתי. כשאמי הייתה בערוב ימיה הבטחתי לה שאסעד אותה עד יומה האחרון וכך עשיתי. כשהיא עזבה את העולם לא נותרה לי עוד משפחה ויכולתי לעשות כרצוני, הייתי חופשי. יכולתי לעבור מיוהנסבורג לכל מקום ברחבי העולם ולהתחיל משהו חדש. התלבטתי אם ללמד בכל אותם מקומות בהם הייתי רקדן צעיר, בין אם במונטה קרלו, בציריך או באנטוורפן. עברתי לקייפטאון, שם לימדתי למשך 12 שנה נוספות. אני מתחרט על כך שבמקום זאת לא עליתי לישראל בהיותי 12 שנה צעיר יותר ממה שאני היום. 

נדיה:

לא עלית לארץ לפני 12 שנה כי אני לא הייתי מוכנה עדיין לקבל אותך. אני חושבת שהאל חכם משנינו. חשבתי על כך לא מעט, מה היה קורה אם היית מגיע קודם לכן. אני חושבת שלא הייתי בשלה מספיק לקבל אותך ולהכיל אותך מבלי לאבד את עצמי בדרך. גם אני הייתי צעירה ב- 12 שנה ובלט ירושלים לא היה באותו מקום בו הוא נמצא כרגע. הביטחון שלי היום הוא בין היתר הודות לתוצרים שהשגתי עם השנים והוכחתי לעצמי שאני מסוגלת להעמיד תלמידים מקצועיים, להקים להקה וליצור. עבורי הגעת בדיוק בזמן. 

ספר לי על המשפחה שלך.

מרטין:

העובדה שנולדתי למשפחה יהודית עיצבה את חיי. מהזיכרון הראשון שלי אני נמצא בסביבה יהודית. מגיל הגן שמעתי כמו מנטרה 'לשנה הבאה בירושלים'. היהדות היא חלק ממי שאני, מקיומי ומעיצוב הזהות שלי. להיות יהודי משמע להיות ציוני. אני לא מדבר על הפרקטיקה של הנחת תפילין, להיות חלק ממניין או לחגוג חגים, אלא חוויה עמוקה הרבה יותר, חוויה מעצבת, קיומית. כבר ב- 1972 ביקרתי בישראל וראיתי אותה במשך השנים גדלה ומתפתחת, אלא שרמת הבלט הקלאסי בארץ לא הייתה דומה כלל למה שהכרתי ברחבי העולם. לעומת זאת להקות מחול מודרניות הצליחו מאד בכל מקום ברחבי העולם. כמה וכמה פעמים קיבלתי הצעות להגיע לארץ ולפתח כאן את קריירת הריקוד שלי. כמעט בכל חופשה הציעו לי חוזה ואני סירבתי. במשך השנים זכיתי להעמיד תחתי רקדנים רבים מאד שהגיעו ללהקות בכל העולם. תחת הממשל הגזעני בדרום אפריקה ניסיתי לעזור לרקדנים ממוצא אפריקאי להצליח ואכן רקדן ראשון בוושינגטון בלט אותו לימדתי היה דוגמא לכך. לפני 12 שנה הבנתי שבנקודת זמן זו אני רוצה לעשות עבור העם שלי. בבלט ירושלים מצאתי את המקום בו אני מלמד תלמידים שכחלק מהמסורת הם יהפכו להיות רקדנים טובים יותר ויעבירו את הידע כמורים טובים יותר. כי מהי מטרת חיינו אם לא לחלוק את הידע שצברנו עם הדור הבא לפני לכתבנו. אני רואה בזה חשיבות עליונה.

שניכם כ"כ ציונים.

נדיה: אני מופתעת מהיותי כה ציונית כי בניגוד לסיפוריו של מרטין היה קשה להיות יהודי ברוסיה של ימי ילדותי ולכן היהדות לא באה לידי ביטוי כחלק מהפרקטיקה היומיומית. יתכן וסבתי שרדה כפסנתרנית וכמורה באקדמיה ע"ש וגנובה כי היא התחתנה עם סבי שהיה רוסי. משולש הילדות שלי היה הבית, בית הספר של הבולשווי והלהקה. ישראל לא הייתה על הפרק, לא דיברנו בה ולא הייתה כמיהה כפי שתאר מרטין כדוגמת המשפט: 'לשנה הבאה בירושלים'. כל זאת היה נכון עד להגעת המכתב לאמיבו הוזמנו לבקר בישראל. העלייה לארץ שינתה את חיי מקצה לקצה ומאז ישראל היא המדינה שלי, הקדשתי את חיי לישראל ולירושלים בפרט, לכן רבות מהתמות של בלט ירושלים עוסקות בנושאים מתוך המורשת היהודית ומתוך התרבות הישראלית. חשוב לי לקדם את המקום בו אני חיה ולהפוך אותו למקום טוב יותר, להוסיף בו אמנות ותרבות. להרבות יופי.

מרטין:

השאלה מפתיעה אותי. מבחינתי אין הבדל בין יהדות לישראליות. ההפרדה הזאת נעשית על ידי ישראלים מאחר ולחיות בתפוצות ישראל זה לחיות בישראל. כשהייתי ילד חסכתי כסף ממתנות יום ההולדת שלי בכל השנה כדי לקנות בו עצים רבים ככל האפשר שיינטעו בישראל. במשך השנים משפחתי תרמה למדינת ישראל כספים רבים על בסיס קבוע באהבה ובחפץ לב כחלק בלתי נפרד מהמחויבות שהם חשו כלפיה. האם אני אוהב את ישראל? כרגע התשובה היא שלילית כי המציאות איומה. אבל אני מקדיש את חיי למקום הזה, אני ישראלי בכל חלק וחלק בי כי נולדתי כך ואני לא מתכוון ללכת לאף מקום אחר. 

המשך לספר לי על משפחתך

את סבי, אחיו של המלחין הידוע ארנולד שנברג לא פגשתי מאחר ונולדתי בדרום אפריקה לאחר מותו. שני האחים שנברג ברחו מווינה לאחר המלחמה. ארנולד הגיע לאמריקה וסבי ברח לדרום אפריקה. סבי פתח עסק לפרוות שהפך אייקוני בדרום אפריקה של אותם זמנים. הטראומה שמשפחתי כחלק יהודי וינה עברו במלחמת העולם השנייה כמו כל היהודים, עברה מדור לדור והפכה אותם לאנשים אנטי סוציאליים, מופנמים וקשים. לצערי גדלתי במשפחה מסוכסכת, בה מערכות היחסים בין האחים היו רעילות, הגברים לבית משפחת שנברג לא הצליחו לשמור על מערכות זוגיות של אהבה. הכעס על אלוהים שאיפשר את השואה ואת הזוועות הלך וצבר תאוצה והביא לזניחה של היהדות. חלקם פנו לסיינטולוגיה, חלקם הפכו אתאיסטים מוחלטים. הזוהר, ההילה והגאווה סביב הייחוס המשפחתי טומנים בחובם טראומה איומה שהולידה הרבה כעס. במשפחתה של אמי, משפחת אלנבורגן שהגיעה מגרמניה ראיתי תהליכים דומים, מצד אחד משפחה אינטליגנטית, מלומדת ותרבותית ומן הצד השני אנשים נוירוטיים לחלוטין. שני הצדדים- של האינטליגנציה ושל הנוירוזה הזינו האחד את השני.

אהבתי את מהלך חיי ואת מה שעשיתי ומה שהפכתי להיות. לא היה לי שום רצון, צורך או תשוקה להתרפק על השם שלי או על היותי נצר למשפחה מיוחסת. התרכזתי באהבת הריקוד והשקעתי בה, אף אחד לא עשה את הטנדו במקומי. לא נזקקתי לזוהר של ארנולד שנברג כדי להרגיש ראוי. עם זאת אני מעריך מאד את מה שהוא עשה תחת טראומה כה גדולה ובנסיבות המצערות של התקופה. המנטור שלו היה גוסטב מהלר, אותו אני מאד אוהב וב-Kookl@ אנחנו משתמשים במוסיקה היפה שלו. אנשים שאלו אותי מדוע אנחנוו לא משתמשים במוסיקה של שנברג? ובכן זוהי קלישאה בעיני ואני סולד מקלישאות. אגב, חלק מהמוסיקה שלו לא ניתנת להאזנה בעיני. גם אני הוא מכלול של הדברים הטובים בחיי וגם של אלה הרעים, וכל הצדדים הללו הם שלי ומרכיבים את מי שאני. 

ד"ר שרון טוראל, בעלת תואר שלישי מהאוניברסיטה העברית, תואר שני מהאקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים ותואר שני נוסף מהאוניברסיטה העברית. מרצה באקדמיה הגבוהה למוסיקה ולמחול בירושלים במסגרת התואר השני, מרצה במוזיאון ישראל במסגרת "שישי במוזיאון", מלמדת ב"בית הספר למוסיקה מן המזרח" ובמרחבים פרטיים. רקדנית ומורה. חברת מדור מחול לשעבר, חברת מדור בינתחומי במשרד התרבות בהווה.